בשער זה תוכלו למצוא מאמרים ודברי הגות הקשורים להיבטים שונים של חג הפסח – תקופת האביב, ההכנות, תחושת העבודת והחירות, מקומן של נשים ועוד.
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם ראשׁ חֳדָשִׁים
הרבה גליה סדן
הבחירה לקבוע דווקא את ניסן כ"ראש חודשים" איננה מובנת מאליה. למרבה הפליאה ספירת מעגל השנה איננה מתחילה מן היום והחודש בו נברא העולם, מיום היציאה מן התיבה או מן הרגע בו בחר האל את אברהם. אף לא מיום מתן תורה או מן הרגע בו נכנסו בני ישראל לכנען לאחר נדודיהם במדבר. לא. ספירת מעגל השנה המקראי מתחילה דווקא בניסן. שבועיים לפני חג הפסח. לעם יש זיכרונות מיתולוגיים, שאינם נספרים במדויק, ורק אחריהם באים אירועים קונקרטיים המהווים את ההיסטוריה שלו. אך ישנו מרחב-זמן העומד בין שני קצוות אלה. רגע שהוא הרגע בין המיתולוגיה לבין ההיסטוריה. הזמן של צירי הלידה, של ההתהוות. מפה מתחילים לספור. כאן מתאפסים השעונים. זו ההתחלה. לחצו כאן לקריאת המאמר המלא
הכן עצמך תחילה – על הכנוֹת, על עבדות ועל חירות
הרב שלמה פוקס
מה בין חירות ועבדות לכניסה ויציאה? כיצד משתלב פסח במהלך כולל של לוח השנה העברי? האם אנחנו עבדים או בני חורין? שלמה פוקס מזמין אותנו לחשוב על המשמעות הרוחנית והדתית של ההכנות לפסח, ההכרה בחמץ וביעורו, הריתמוס של הלוח העברי וארבע הקושיות, שנשאלות דווקא עם הגיענו אל המנוחה ועל הנחלה. לחצו כאן לקריאת המאמר המלא
ארבעת הבנים – אתגר יהודי-חינוכי
הרב סער שקד
מנהג ישראל בשבת הגדול לדרוש בענייני הפסח, בכדי להכין את הלבבות ולשְנות את תלמודינו, שנמצא מוכנים לליל הסדר. דברים אלה ברצוני להקדיש להגיון המדרשי ולעיקרון החינוכי העומדים בבסיס ליל הסדר. האופי המשפחתי של חג הפסח בא לידי ביטוי כבר בפסח מצרים, עת משה מצווה את העם להכין שה לכל בית אב, לאוכלו מצות על מרורים (שמות י"ב). בימי בית המקדש היה עיקר החג מעשה הקרבן המיוחד לפסח ואכילתו בחבורת מצווה. עדות ליחס בין חשיבותו של הקרבן לחשיבותו של ליל הסדר ניתן למצוא במבנה מסכת פסחים שבמשנה. במסכת עשרה פרקים. לחצו כאן לקריאת המאמר המלא
בין הבן החכם לבן הטיפש
הרב גלעד קריב
דומה כי רבים יסכימו לקביעה שיותר מכל חג אחר בלוח השנה העברי מסמל חג הפסח את חשיבותו של המעשה החינוכי ואת המקום המרכזי של השיח הבין דורי בתרבות היהודית. ברוח הציווי המקראי של "והגדת לבנך ביום ההוא" (שמות יג ח) עוצב ליל הסדר במרוצת הדורות סביב הדיאלוג בין ההורה לילד. ארבע הקושיות, האפיקומן, גילוי וכיסוי המצות, הגבהת קערת הסדר ומגוון רחב של מנהגים נוספים, נומקו בניסיון לצוד את תשומת לבם של הילדים ולטעת בהם סקרנות ועניין. הטיב לתאר את הדבר ברל כצנלסון, אשר התייחס במילים קולעות לאופייה החינוכי של ההגדה: "'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים' - אין לך שיא של הכרה היסטורית מרומם מזה, ואין לך התמזגות של יחיד וכלל גדולה כאשר בצו פדגוגי עתיק זה. אינני יודע יצירה ספרותית יותר מחנכת לתיעוב העבדות ולאהבת החירות כספור השעבוד ויציאת מצרים". לחצו כאן לקריאת המאמר המלא
שתיים מי יודע
הרב גלעד קריב
שתים מי יודע ? שתיים הם מצוותיו העיקריות של חג החירות. האחת מצוות עשה של אכילת מצה; השנייה מצוות לא תעשה של איסור אכילת חמץ. על פניו, שתי המצוות מיועדות להטמיע בנו את הזיכרון המכונן של רגע היציאה ממצרים. אבותינו בצאתם מבית העבדים, לא הספיקו להחמיץ את הבצק ואכלו מצות ולזכרו של האירוע נצטוונו אף אנו בשתי המצוות. אולם בדיוק בנקודה הזו צצה לה מעין קושיה חמישית: כלום לא יכולנו להסתפק רק באכילת המצה על מנת לזכור את רגע השחרור או להפך - רק להימנע מאכילת החמץ ? מדוע לא די באחד מהם ואנו מחוייבים לצור במהלך ימי החג, את הניגוד בין החמץ והמצה? לחצו כאן לקריאת המאמר המלא
יציאת מצרים על פי קבלת ספר הזוהר
עריכה, תרגום וביאור: אור זהר
לצאת ממצרים, להשתחרר מיצר הרע. המשנה מורה: "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא מצרים". באמצעות מעקב אחר חלקים מתוך דרשה אחת מספר הזוהר, נגלה שהציווי איננו מוגבל רק ל"בכל דור ודור", אלא אפילו לכל יום ויום, אולי אפילו לכל רגע ורגע. בכל אחד מאלה אנחנו חייבים לראות את עצמנו כאילו אנחנו עצמנו יוצאים ממצרים. בספר הזוהר, פרשת תצוה, מופיעה קושיה על הפסוקים "אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ: אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר" (שמות לד, יז-יח). הזוהר דורש את החיבור בין שני הפסוקים ואומר שהם צופנים בתוכם סוד. לחצו כאן לקריאת המאמר המלא
יציאת מצרים בדורנו
הרב גרגורי קוטלר
עלייה מברה"מ כסיפור עמים רבים מתארים את ראשית התהוותם באגדות פלאיות, המספרות על מעשי גבורה וניצחונות נועזים. לעומתם, העם היהודי בחר לציין ולהדגיש כי ראשיתו הייתה דווקא בבית העבדים. מאז אנו חוגגים מדי שנה את חג הפסח ובכל פעם מנסים לחוות מחדש מעט מן הכאב, הסבל וההשפלה שבעבדות. בעומדם במדבר סיני אחרי עשר המכות, אחרי נס קריעת ים סוף, ואפילו אחרי מתן התורה היו בני-ישראל לכאורה חופשיים לחלוטין. העבדות הפיזית הייתה מאחוריהם. פרעה וחילו טבעו בים. אך בני-ישראל עדיין לא היו לעם, אלא לעדר עבדים בנפשם. בכל פעם מחדש הם בכו בפני משה והתגעגעו לחיים במצרים, לחיי העבדות: "טוב לנו לעבוד את המצרים", "מי יאכילנו בשר? זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים". לחצו כאן לקריאת המאמר המלא
שעת הדמדומים – הרגעים שלפני יציאת מצרים
אילה שעשוע-מירון
מנהג רוסי ידוע: רגע לפני היציאה מהבית לנסיעה מניחים את המזוודות ויושבים לרגע. ממתינים ואז קמים, לוקחים את המזוודות ויוצאים לדרך. זהו כנראה המקור לביטוי "לשבת על המזוודות", הקיים ברוסית וביידיש , ומתאר מצב של "הכנות ליציאה למסע" כמו בדוגמה המצוטטת ממערכון של הגשש, 'היורדים' : "תפסתם אותי על המזוודות, אני חוזר ארצה..." . התיאור הדרמתי של יציאת מצרים, כמו גם היצירות השונות שביקשו לשחזר את המעמד העצום והנורא, מתמקדים, באופן טבעי, ברגע שבו מגיע פרעה להחלטה הגורלית לשלֵח את העם: האריזה החפוזה, השמחה הגואה, היציאה אל הדרך הגורפת איתה את ההמון.
סיפור ההתרחשות שבפרשה הראשונה של ספר שמות, המניח את הבסיס ליציאת מצריים, נע בשני מישורים מקבילים. ה"מצלמה" המתעדת את סבלות העם ממוקמת באורח קבע במצרים, בכל מקום שבו העבדים נתונים לעבודת הפרך ולגזירת ההשמדה המרחפת על ראש כל תינוק זכר. לעתים הם נאנחים מן העבודה, לרוב הם מתייאשים ומפנימים את השעבוד. בין כך ובין כך, שום דבר לא ישנה את מצבם; אין ל"מצלמה" שום סיבה לשנות את מיקומה; דומה, שהשעבוד יימשך לנצח וישחית את נפשות העבדים ואדוניהם כאחד; אין שום תקווה להיחלץ ממצרים. ואולם, לצד "מצלמה" סטטית, פסימית וכוללנית זו, שאינה רואה אלא המון עם משועבד מזה ונוגשים המתעמרים בו מזה, פועלת בפרשה "מצלמה" נוספת. לחצו כאן לקריאת המאמר המלא
להקשיב לאשר אבד
הרב דן פרת
לפני שנים, בימי התואר השני שלי בברקלי בקבוצת קריאה של טקסטים פוסט מודרניים התידדתי עם שו-פן, דוקטורנטית סינית שהמחקר שלה ערך השוואה בין תפיסת הזיכרון הסינית לזו היהודית. הייתי קצת נבוך כי לא בדיוק ידעתי מהי תפיסת הזיכרון שלנו ושו-פן שמחה להסביר לי במהירות בהפסקה בפינת הקפה: "אצל היהודים קיים קו אנכי בין שני חלקים מופרדים" אמרה, "זיכרון זה לא סתם חלק מן המסורת, זו מצווה. אתם מצווים לזכור את מעשיו של האלוהים שנמצא מחוץ לעולם, אך הוא גם זה שאוצר בחובו את כל הזיכרון האנושי. המצווה לזכור מחברת את שני החלקים המופרדים הללו - אתכם ואת האלוהים." לחצו כאן לקריאת המאמר המלא
גבורה וגיבורה – נשים ויציאת מצרים
"בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור
דברים לפרשת שמות מאת הרבה דר' דליה מרקס
פרשת שמות היא פרשה יוצאת דופן מפני שרוב הפועלים בה הן פועלות. הפרשה מספרת לנו על לא פחות משש נשים שהעבירו את משה הקטן מיד ליד עד שזכה, נתגדל, הפך להיות משה רבנו והושיע את ישראל מעבדות מצרים: היאך היה נולד משה ללא עיקשותה של אחותו מרים? התורה מספרת על מרים הצופה מן הצד בתיבת אחיה "לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ" (שמות א, ד) והמדרש מאדיר את חלקה של הנערה ומספר: כיון שגזר פרעה ואמר: 'כל הבן הילוד היארה תשליכהו' (שמות א), אמר עמרם: ולריק ישראל שוכב את אשתו? מיד הוא הוציא את אשתו יוכבד, ופירש את עצמו ממנה, ועמד וגרש את אשתו כשהיא מעוברת ג' חדשים. ועמדו כל ישראל וגרשו נשותיהם. לחצו כאן לקריאת המאמר המלא
מרים – כוס המרי: על המנהג להוסיף לשולחן הסדר כוס של מרים
הרב שלמה פוקס
סיפורה של מרים במקרא פותח בעמידתה לצד היאור, לצפות "מַה יֵּעָשֶׂה" במשה, אחיה התינוק, המוצפן בתיבת גומא ונשלח לגורלו: "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ" (שמות ב, ד). התייצבותה זו במטרה לצפות, להשגיח ובעת הצורך גם להתערב, מאפיינת את התייצבותה על מרים לאורך סיפור יציאת מצרים וההליכה במדבר, כאשר פעולתה איננה פעולה רשמית ומפורשת אלא פעולה נרמזת וסמויה, שהזמינה דורות של דרשנים לתהות על קנקנה. המדרש מקדים את הופעתה של מרים בסיפור ומייחס לה את עצם ההזדמנות ללידת משה. התלמוד מתאר את ההתרסה של מרים כנגד אביה, עמרם, שהגיב בכניעה גורפת לגזירת פרעה על הבנים הזכרים. לחצו כאן לקריאת המאמר המלא
"קדש ורחץ" - בין תפריט טכני למסר עמוק
הרב שלמה פוקס
על מנת לעורר את השאלות ואת הסיפור, ליל הסדר כולל הוראות בימוי מפורטות. הסדר מעוצב על ידי סימנים האמורים לעורר בקרב המשתתפים את הרצון בהבנת הסדר על ידי שאלת שאלות.
הסדר עצמו מחולק לחמישה עשר סימנים: קדש ורחץ, כרפס, יחץ, מגיד, רחצה, מוציא, מצה, מרור, כורך, שולחן עורך, צפון, ברך, הלל, נרצה. ניתן לראות בסימנים אלו אך ורק חלוקה טכנית, אך ניתן למצוא בהם את הדרך להפוך את הסדר לבעל משמעות אקטואלית ורלוונטית. נעיין בשני הסברים לסימני הסדר. מוקי צור (בספרו "כתונת פסים") מביא את ההגדה של מחוללי העליה השניה בקיבוץ דגניה כפי שדרשה אליעזר שיין מורו של ברל כצנלסון. (נרשם על ידי בנציון דינור)
"כל ה'הגדה' אינה אלא הגדת הדור, שרצה להיגאל ולא זכה. הרי מפורש בכל דיבור ודיבור של ה'הגדה' בכל פיסקה ופיסקה. לקריאת המשך המאמר לחצו כאן לחצו כאן לקריאת המאמר המלא
פסח מצה ומרור – שירת החירות של ליל הסדר
הרבה איילה שעשוע מירון
בעיצומה של תזזית הניקיון לקראת פסח אני זוכרת את בני הקטן מביט בי בתמיהה ושואל: אמא, מה את עושה? המשכתי בעיסוקי ועניתי כלאחר יד: אני עושה סדר! השתיקה שלו גרמה לי לעצור לרגע ולהסתכל בפניו, ולהסתכל סביבי: מה שהוא ראה סביבי לא הזכיר בשום צורה, אפילו לא ברמז, את הרעיון של סדר, ולכן נאנחתי ואמרתי לו: מה לעשות? בשביל שיהיה סדר צריך קודם לעשות בלאגן! כאלה הן גם מחשבותַי היום על חירות. בשביל שחירות תתממש צריך לעבור קודם במנהרה של בלבול, של טשטוש גבולות, של מועקה, שלא לומר מחנק, ואז – לרוב בלי קולות וברקים וזיקוקים – נסדק הסדק, נפתחת הדלת לחירות...לחצו כאן להורדת המאמר המלא
"עני שדרכו בפרוסה" (פסחים, קט"ז)
מימי עבדות מצרים אל ימי מחנות השואה
כשלמדתי באוניברסיטה את תולדות התפילה, עסקנו בהתקרב חג הפסח גם בהגדה. בין השאר למדתי את משמעותה של האמירה במסכת פסחים, בעניין חלוקתה של המצה האמצעית לשנים: על "עני שדרכו בפרוסה". פרופ' יוסף היינמן המנוח הסביר לנו, תלמידיו, כי בכל יום כשיָצא העבד לעבודת יומו קיבל את מנת הלחם היומית. העבד היה יכול לסיים את המנה מיד, אך אם יעשה כך לא יישאר לו לחם לשאר היום. לכן בָּצע את מנת הלחם, חציו אכל כארוחת בוקר ואת המחצית השנייה הותיר להמשך היום.
חזרתי הביתה וסיפרתי להוריי את שלמדתי. כשהגעתי לעניינה של הפרוסה החצויה החל אבי לבכות. כשנרגע סיפר כי כך היה גם במחנה הריכוז. כל בוקר קיבלו את מנת הלחם היומית. חלקה אכלו מיד וחלקה צררו לשעה מאוחרת יותר. אבי גם סיפר כי לא פעם היו אסירים בעלי זרוע גוזלים את הלחם מהחלשים מהם. בהעדר לחמם נחלשו, כמובן, עד מוות ברעב או עד שליחה למחנה ההשמדה, כי אבדו את כושרם לעבוד.
מאז קיבל עבורי טכס חלוקת הצָפוּן, האפיקומן, משמעות חדשה. לא עוד רגע עליז במהלך הסדר, אלא רגע רציני המעביר אותנו מעבדות מצריים אל עבדות בת ימינו, אל ימיה השחורים של השואה.
ההגדה מלמדת, שהבטחת האל לאברהם בברית בין הבתרים לא הייתה מוגבלת לעבדות מצרים ולגאולה ממנה. "בכל דור ודור", מסבירה ההגדה, קמים על עם ישראל אויבים המבקשים לכלותו. רק הבטחת האל להצילו עומדת לעם ומקיימת אותו. מחבריו של טכסט זה בטאו בו תחושה קשה של נרדפות מתמדת, של חיים ללא ביטחון ומשענת, לבד מהביטחון באל וההישענות עליו. בדבריהם מהדהד ניסיון היסטורי של עם למוד רדיפות, גזירות ופוגרומים.
אנו, החיים במדינת ישראל, המגנים על עצמאותנו ועל חיינו והמחזיקים בידינו את הכוח הצבאי והכלכלי הדרוש לכך, שוב איננו רשאים לראות כך את קיומנו ואת מעמדנו. אנו מצוּוים לזכור ולהזכיר את ניסיון אמותינו ואבותינו. אנו מצוּוים לדעת שלא חלפו האויבים ולא חלפה האיבה. ועם זאת, אסור לנו להיגרר אל תודעת-קורבן שאינו אחראי לגורלו ולמעשיו. אדרבא, עלינו חלה מצווה אחרת. אנחנו מצוּוים ב"בכל דור ודור" האחר של ההגדה, זה המְצווֶה עלינו לראות עצמנו כאילו יצאנו ממצרים; זה המְצווֶה עלינו להישמר מכל משמר שמא נשעבד, שמא נרדוף, שמא נקום לכלות. מפני סכנה זו לא תציל אותנו הבטחת האל. רק אנו, בכוח הכרעתנו הרוחנית והמוסרית – נוכל להיאבק על קיום המִצווָה.
