סוכות ושמחת תורה | מאמרים

ימים בודדים בלבד לאחר יום הכיפורים מפגיש אותנו לוח השנה עם חג הסוכות, אשר היה בתקופת המקרא ובימי המקדש השני, החג ב"הא הידיעה" (ואכן, במקורות חז"ל מכונה חג זה בכינוי הפשוט "החג"). בדומה לשני אחיו לשלישיית הרגלים, נושא עמו החג מטען כפול: חקלאי מחד – חג האסיף; והיסטורי-לאומי מאידך – זכר לנדודי בני ישראל במדבר. ברם, בעוד שפסח ובשבועות מתקיימת הלימה בין היסוד ההיסטורי-לאומי ליסוד החקלאי, הרי שבחג הסוכות, דומה כי שני המסרים מתייצבים זה כנגד זה. חג הפסח, כידוע, הוא חג החירות, המסמל את התחדשותו של עם ישראל ואת יציאתו לדרך חדשה של חופש ושחרור. אלומת השעורים החדשה המונפת בבית המקדש בימי החג במסגרת חגיגות העומר, מסמלת אף היא התחדשות ובריאה. במובן זה מהווה הסמל החקלאי הבולט של החג מטאפורה הולמת לסיפור ההיסטורי המרכזי של החג ולמסריו. קשר דומה בין שני היסודות מופיע גם בחג השבועות – "זמן מתן תורתנו". שני הלחמים הטריים אשר נאפו מביכורי קציר החיטים לטובת הנפתם במקדש, מהווים אף הם מטאפורה הולמת להפיכתו של עם העבדים הגולמי לקהילה מאמינה בעלת חוק כתוצאה מקבלתה של התורה. העובדה כי בניגוד לביכורי השעורים, ביכורי החיטה אינם מובאים לבית המקדש במצבם הטבעי אלא לאחר מיצויים והפקת הטוב שבהם, מייצגת את השדרוג התרבותי-אמוני שגלום במעמד הר סיני. לחצו כאן לקריאת המאמר המלא

בסימן הזמנת האושפיזין לסוכה, הזדמנות לבחון את הכנסת האורחים הקהילתית והאישית שלנו.
לחצו כאן להצעה ל"שמונה מעלות בהכנסת אורחים" של הרב עודד מזור.

לחצו כאן לשיעור על הכנסת אורחים, הבוחן טקסטים שונים ודילמות שונות הקשורים לנושא זה.

המאמרים נכתבו במסגרת פעילות "קהילת צדק" מרכז לפיתוח אחריות חברתית קהילתית. 

אחת לשבע שנים במוצאי שנת השמיטה זוכה חג הסוכות, אחד מחגי ישראל העשירים במצוות ומנהגים, ל"חיזוק" בדמותה של מצוות ההקהל. עיקרה של המצווה – כינוס כל בני העם: גברים נשים וטף, ב"מועד שנת השמיטה, בחג הסכות" (דברים, לא י), למעמד המוני של הקראת התורה. חז"ל קבעו כי את מעמד ההקהל יש לבצע בחצר המקדש בחג הסוכות החל לאחר סיומה של שנת השמיטה. את ההקראה בצע לא אחר מאשר המלך, סמל להכפפתו של השלטון לשלטון החוק. מצוות ההקהל העתיקה, ברבדיה המקראיים והחז"ליים, היתה אחד מהביטויים המרכזיים של הרעיון לפיו לכל אדם בישראל האפשרות לדריסת רגל בעולמה של התורה, וכי הבעלות על מורשתה והחיוב במצוותיה משותפים לכל העם. הלכה למעשה, עם חורבן המקדש בטלה מצוות ההקהל. יחד עם זאת, למרות ביטולה ראוי עדין רעיון הנגשתה של מורשת ישראל לכל אדם ולכל קהילה, להיתפס כאחד מרעיונותיהם החשובים של חג הסוכות, ואחיו הקטן – יום שמיני עצרת, חג שמחת תורה.

שני חגים אלו, אשר מבחינה הלכתית טהורה עומדים כל אחד בזכות עצמו, יוצרים רצף חגיגי אחד שבו שלושה שלבים: יומו הראשון של חג הסוכות; ששת ימי חול המועד, הנחתמים ביום הושענא רבא, ויום שמיני עצרת, הנחוג מזה מאות בשנים כחג שמחת תורה. בדומה למצוות ההקהל, יכול גם רצף זה, לסמל, בלשון ימינו, את המאמץ לדמוקרטיזציה של היהדות, ולפתיחת שעריה, בפני כל החפץ לשמוע, ללמוד ולעשות.  לחצו כאן לקריאת המאמר המלא

נשאלת השאלה – מדוע מצאה לנכון המסורת שלנו – התורה – אלוהים, אם תרצו – לקבוע ארבעה חגים בטווח של שלושה שבועות?! הרי עם כל השמחה שבדבר, יוצא – איך לומר – שאחרי עונת החגים כולנו מותשים למדי, שלא לומר נמצאים באפיסת כוחות טוטאלית עם גוון קל של התמוטטות עצבים...

השאלה הזאת, שאלת צפיפותם של ארבעת חגי חודש תשרי, מעסיקה אותי כבר כמה שבועות. אין לי, בנתיים, תשובה כוללת, אבל אני רוצה להצביע על ההיגיון העומד מאחורי שמיני עצרת.
ורק נזכיר, כי בתורה שמיני עצרת הוא הפחות שבין ארבעת החגים, חג בעל משמעות שולית בלבד. רק בדורות מאוחרים יותר ובגלל המנהג הבבלי של קריאת התורה בשנה אחת, התווספה לו משמעותו העיקרית היום – שמחת תורה.  לחצו כאן לקריאת המאמר המלא

שיעור על המים בחג הסוכות – ניסוך המים ושמחת בית השואבה. על שאיבת המים כשאיבת השראה אלוהית ועל הקשר בין "מים לדוד המלך" לבין חג הסוכות. השיעור כולל מקורות ושאלות מנחות.  להורדת קובץ השיעור לחצו כאן

שיעור על הקשר בין עיסוקו של שליח הציבור לבין הורדת גשמים, ועל הקשר שבין תפיסה חברתית כלכלית לבין הורדת גשם ושפע. נכתב על ידי "קהילת צדק" מרכז לפיתוח אחריות חברתית קהילתית.  לקריאת הקובץ לחצו כאן