כמדי שנה, גם הפעם הזו, חידש יום הזיכרון ליצחק רבין את הדיון המתמשך במורשתו של האיש ובמורשת כהונתו השנייה כראש ממשלה. הררי מילים, מימין ומשמאל, נכתבו ב-15 השנים האחרונות על ירושה זו ועל הצוואה שהותירו פעולתו הפוליטית והדרך הנוראית בה קופדו ונגדעו חייו. ברם, בשנים שעברו מאז הרצח, דומה שמקומה של אחת מן המורשות החשובות של כהונתו, לא זכתה לתשומת הלב הראויה. גרוע מכך, כל הנתונים מצביעים כי היא איבדה את אחיזתה בקהלים ישראלים רחבים ובחוגים פוליטיים משמעותיים. הכוונה היא למורשתו של רבין בכל הנוגע לעתיד היחסים בין אזרחיה היהודים ואזרחיה הערביים של מדינת ישראל וחובתה של המדינה, ושל הרוב היהודי המעצב את דרכה, לתקן את האפליה ארוכת השנים כנגד תושביה הלא יהודים של הארץ.
הגם שחזונו של רבין על השגת שלום עם הפלסטינים ומדינות ערב נראה לפרקים רחוק מאד ממימוש, אימץ הרוב המכריע של הציבור היהודי בישראל את הנחות היסוד של חזון זה, ובראשן הוויתור על שטחים משמעותיים לטובת סיום השליטה על העם הפלסטיני והכרה בזכותה של קהילה לאומית זו לממש את הגדרתה העצמית ממערב לירדן בצד מדינת ישראל. גורל דומה לא שפר על אמונתו של רבין כי אזרחיה הערביים של מדינת ישראל ראויים ליחס של שוויון ולתיקון טעויות ועוולות היסטוריות ביחסה של המדינה אליהם.
במובנים רבים, ראויה ממשלתו השנייה של רבין להיזכר כממשלה הישראלית הראשונה אשר בחרה לראות בקידום השוויון האזרחי של ערביי ישראל כיעד אסטרטגי, ולהצביע על האפליה וההדרה של חמישית מאזרחי המדינה כבעיה קיומית של החברה הישראלית. שיתוף הפעולה הפוליטי בין רבין והמפלגות הערביות בכנסת (אשר הניח את התשתית לחלקים משמעותיים ממסע ההסתה כנגדו), פרץ לראשונה את מחסום ההדרה הפוליטית של נציגי הציבור הערבי בבית הנבחרים. לכך חברה שורה ארוכה של צעדים ממשלתיים בתחום הכלכלי והחברתי: השוואת תקציבים, פיתוח תשתיות, צעדי חקיקה ותחיקה ופיתוחה של מדיניות ממשלתית שכוונה לצמצום פערים ולבנייתו של דיאלוג פורה עם אזרחיה הערביים של המדינה ומנהיגותם.
את מקום התקווה תפסו חשדנות, עוינות ואיבה ביטוי נאמן וחשוב לתפנית שחוללה ממשלת רבין בתחום זה ניתן בדיוניה ובסיכומיה של ועדת החקירה הממלכתית לחקירת אירועי אוקטובר 2000 בראשותו של השופט תאודור אור. בפרק הראשון של דוח הוועדה העוסק ברקע ובגורמי העומק לפרוץ האירועים, מוזכרת ממשלתו של רבין לא אחת, כמי שהחלה לשנות באופן ייסודי את יחסן המסורתי של ממשלות ישראל לציבור הערבי ומצוקותיו
הוועדה הצביעה, באופן טבעי, על הקשר בין השפעתם של מהלכי השלום על תחושותיו של הציבור הערבי בישראל כלפי המדינה וממסדיה בתקופת כהונתו של רבין, אך הדגישה את העובדה כי מעבר לתחושות התקווה שהעניקו מהלכים אלו לאותו הציבור, נקטה ממשלת רבין צעדים משמעותיים ומעשיים, בתחום הפוליטי, התקציבי והציבורי, שהניחו את התשתית לאותו המפנה. ההכרה במורשת רבין בתחום זה מתחדדת לנוכח העובדה, שהממשלות שבאו בעקבות ממשלתו של רבין, לא הצליחו ולמעשה לא ניסו לשמר את תנופת כהונתו בתחום זה.
15 שנים לאחר הרצח, מורשתו של רבין הנוגעת לעתיד היחסים בין יהודים וערבים, אזרחי המדינה, הולכת ומתפוגגת. את מקומה תופסת חשדנות עמוקה, עוינות ואף איבה. תחת להוות גורם מאזן וממתן, מלבה המנהיגות הפוליטית את התחושות והמעשים, באופןהמזכיר את כישלונה לפני הרצח ואת חלקה בליבוי האש. מדיניותה של ממשלת רבין כלפי האזרחים הערביים הוחלפה במסכת ניסיונות חקיקה, המכוונת ישירות כנגד ציבור זה, ועמדות אשר נחשבו בזמן כהונתו של רבין כקיצוניות ובלתי מתקבלות על הדעת, תפסו את מקומן סביב שולחן הממשלה. די היה לראות את צהלותיו של חבר הכנסת מיכאל בן ארי, תלמידו של כהנא, לשמע כוונת הממשלה לחוקק את חוק הנאמנות, על מנת להבין עד כמה מורשתו של רבין בעניין זה לא הכתה שורש.
בהתייחסותה לממשלת רבין, ציינה ועדת אור את מחקרי העומק המלמדים כי בתקופת כהונתו של רבין, הסכימו חלקים רחבים בציבור הערבי בישראל להכיר בקשר המיוחד של העם היהודי למדינת ישראל, בהיותה ביתו הלאומי של העם היהודי ואף בהגדרתה כמדינה יהודית ודמוקרטית. בצד התחושה כי הממשלה מכירה בזכותו המקבילה של העם הפלסטיני, שיקפו נתונים אלו את העובדה כי בשעה שהמדינה מקרינה לאזרחיה הערביים כי הם שותפים טבעיים, שווים ורצויים, ניתן לחתור אל עבר שיח פורה והסכמה. בימים בהם עוסקת החברה הישראלית ברצח ההוא ותוצאותיו, ראויים פרנסי הציבור השוקדים על גרסאות כאלה ואחרות של חוקי נאמנות לזכור גם את מורשתו הזו של יצחק רבין.
.png?id=7913050){kind=small}