הבדיחה החבוטה מספרת שכל חגי ישראל בנויים במתכונת אחת: "ניסו להרוג אותנו, לא הצליחו, בואו נשב לאכול". כך חנוכה, פורים ופסח. חלקה השני, האפל יותר של הבדיחה מספר על ימים שבהם "ניסו להרוג אותנו, הצליחו, בואו ונצום".  ט"ו בשבט הוא אחר. ט"ו בשבט אינו מציין איום או הצלה. אף אויב לא קם בו עלינו לכלותנו, לא נאלצנו להילחם בו על נפשותינו, ולהסב לסעודה, נו, זה תמיד טוב.

 

לעתים אנחנו כה שקועים בשחיתויות ובטרדות ההווה, שאנו שוכחים לתת את הדעת (ואת הלב) על הנס המתמשך שבו זכינו לחזות – חידוש ימיו של עם ישראל על אדמתו. ישראל גלו מארצם ונפרדו מנופיה המשכרים, מריחותיה, מרוחותיה ומטעמיה. רוחו של העם שגשגה לאורך הדורות אבל המציאות החוּשית צומצמה והוצרה. שיבתו של עם ישראל לארצו מסמלת בעיני בניו ובנותיו חזרה לחיים בריאים וטבעיים, הן כפרטים, הן כלאום.

 

אבל מה משמעות של שיבת ציון לאדמתו בימינו, כשרובנו חיים רחוק מהטבע ואין אנו מעורבים באופן ישיר בעבודת האדמה? דומה שט”ו בשבט יכול לשמש שעון מעורר לשאלות יהודיות ישראליות. במידה רבה הוא היה כזה לאורך הדורות.

 

העדר בסיס הלכתי לט"ו בשבט הביא לכך שכל דור ודור ציין אותו באופן אחר: בתקופת המשנה ציין ט"ו בשבט ראשיתה של שנת מס למעשרות (ועל כן, יש לשער שכְּיום הגשת דוח מס-הכנסה השנתי, לא היה חגיגי במיוחד...); לאורך הגלות התענגו בו יהודים על אכילת פירות (ורצוי דווקא מארץ ישראל) תוך כמיהה וגעגועים לארצם; מקובלי צפת במאה הט"ז יסדו בו תיקון, שבו ביקשו לתקן, באמצעות לימוד ואכילת פירות בצוותא, את העולם; עם ראשית הציונות, בחרו בו המורים כיום לטיולים ולנטיעות, יום להעמקת הקשר של הילדים עם ארצם; כנסת ישראל אף בחרה לחגוג ביום זה את היווסדה. בערב ט”ו בשבט יתקיימו בארץ ובתפוצות אלפי סדרים שבהם משפחות, קהילות, בתי-ספר ותנועות נוער ישירו, ילמדו יטעמו ויציינו בצוותא את אהבת הארץ ופירותיה. סדרים אלה מושפעים מתיקוני המקובלים אבל נותנים להם ציביון יהודי-ישראלי עכשיווי.

 

בשנים האחרונות מתחילה מנגינה חדשה להתגנב לסדרי ט"ו בשבט ולדיונים בו. רבים מבינים כיום שהזנחת הסביבה אינה אלא חלק מהתמונה המדאיגה: כשתאוות בצע מביאה לכך ששמיה של בירת ישראל מתכסים במגדלים כעורים, כששפכים מזהמים את מקורות המים ופוגעים בחי ובצומח, כאשר זיהום האוויר מגיע לשיאים חדשים וכשעצי זית ממשיכים להיעקר בשטחים - שמירת הסביבה אינה נתפשת עוד כגחמה של תימהונים ויאפים, אלא עניין דחוף מאד וגם יהודי מאד.

 

ט”ו בשבט הולך והופך ליום שבו אנחנו מציינים את המחויבות לאדמה הטובה ולמתהלכים עליה, לשמירת האדם ולשמירת עץ השדה כאחד (והדברים יפים במיוחד עתה בשנת השמיטה). אין זה אומר, כמובן, שהמשמעויות האחרות של החג אינן תקפות עוד. אדרבה, אחריותנו לשמירת האדם ונוף מולדתו נוספת לצלחת סדר החג ומרבדת אותו. ט"ו בשבט אינו רק יום של שמחה אלא גם של הכרה בגודל האחריות. השנה, נביט סביבנו באהבה ובחרדה, ניתן דעתנו שלא נחריב ונתחייב לשמירת האדם והאדמה.

 

אכן, ט"ו בשבט אינו מציין יום שבו ניסו "להרוג אותנו". אדרבה, בסירה הזו אנחנו שטים יחד עם כל באי עולם, אבל הוא מציין את הסכנה הקיומית הקרובה והמוחשית לנו, לכולנו, שמא חלילה, אם נמשיך לא לשמור על האדמה שעליה אנו חיים נחיש את קיצנו. יפים, אם כן, דברי המדרש אשר שם בפי האלהים את הדברים האלה בדברו אל אדם הראשון: "תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך" (קהלת רבה, ז).

 

מאמר זה פורסם לראשונה באתר ynet